שמות פרק כא'

מאת: אלי בראשי

פש(ו)ט הפרק:
ה' מצווה את עם ישראל משפטים ונציין אותם בקצרה:

אדם הקונה עבד עברי מצווה להוציאו לחופשי בשנה השביעית ללקיחתו, אם בעת הלקיחה הוא לא היה נשוי- יוצא לחופשי ללא אישה, אך אם היה נשוי, אשתו יוצאת עמו לחופשי. אם במהלך העבדות אדונו נתן לו שפחה כנענית כאישה ונולדו להם בנים או בנות, העבד יוצא לחופשי אך האישה ילדיה נשארים לאדון. אם העבד אוהב את אדונו ומסרב לצאת לחופשי, אדונו נוקב את אזנו סמוך לדלת, ואז רשאי העבד להישאר עם אדונו עד הגיע שנת היובל. אב המוכר את בתו הקטנה לאמה (שפחה)- היא

צריכה לעבוד את אדוניה ולא תצא לחופשי כעבד כנעני היוצא לחופשי אם עבדו פוגע לו בשן או בעין. הכסף בו קונה אותה האדון לשפחה אמור לשמש גם ככסף בו האדון מקדש אותה לו או לבנו. אם האדון בוחר להשיאה לו או לבנו - היא כאשת איש לכל דבר. לכן, צריך לתת לה את כל הזכויות המגיעות לה כאישה נשואה, ואם הנושא אותה יקח לו אשה נוספת, אסור לו לגרוע מהאמה מה שמחויב לה. אם האדון לא עושה כן לייעד אותה לו או לבנו תוכל לצאת לחופשי בפדיית עצמה על ידי תשלום על השנים שנותרו למכירה. אם שני אלו לא נעשו האמה יוצאת לחופשי בחינם בהגיעה לגיל נערות.
אדם שהרג אדם- חייב מיתה, אבל אם עשה זאת שלא במתכוון הוא צריך לנוס אל עיר מקלט. מי שיזם מזימה להרוג את חברו- אף אם הוא כהן העובד במקדש, צריך להרגו. אדם שמכה את אביו ואמו או אף אם קיללם- חייב מיתה (דווקא אם כלל בקללתו שם ה' אך אם לא עונשו מלקות). אדם שגנב איש ומכר אותו- חייב מיתה. אדם שהכה את חברו ורק פצע אותו, נלמד כאן שמלבד תשלום על הנזק צריך להוסיף לו גם פיצויים על הטיפול הרפואי וביטול המלאכה שנגרם לא עקב הפציעה. אדון המכה את עבדו או אמתו ומתו בזמן קרוב- מתחייב האדון במיתת סיף, אך אם שהו מעת לעת פטור האדון ממיתה. אנשים המכים זה את זה ותוך כדי המריבה הכו אישה הרה בשוגג, אם כתוצאה מזה האישה הפילה את ולדה אך לא מתה, הבעל יתבע את המכה בבית דין והוא ייענש בקנס כספי. ואם האישה נהרגה- חייב מיתה. אדם שפגע בעין, יד, או רגל של חברו ישלם שווי הנזק, וכן אם גרם כוויה, פצע או חבורה- ישלם שווי הנזק לחברו. אדם שפגע בעין או בשן של עבדו או אמתו הכנענים- ישחררם לחופשי. שור הנוגח אדם והורגו, השור חייב סקילה, ואם השור מועד לנגיחות- הבעלים ישלם פיצויים למשפחה, השור יסקל ובעליו יומת, והכוונה שישלם בעל השור תשלום כופר למשפחת ההרוג. ואם השור המועד נגח עבד או אמה- ישלם שלושים שקל פיצויים לאדונם והשור יסקל. אדם שכרה בור ולא כיסה אותו ונפל שם שור או חמור, הניזק לוקח את הנבלה ובעל הבור משלם את ההפרש. שור שנגח והרג שור אחר- הבעלים חוצים ביניהם את שווי הנבלה ואת שווי השור החי. במידה והשור מועד לנגיחות- הנבלה נשארת לניזק והמזיק משלים את סכום כל הנזק. אדם שגנב שור או שה והרגו או מכרו- משלם פי חמש על השור ופי ארבע על השה.

מעמיקים מבט:
בפסוק הראשון בפרשה נאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"- מסביר רש"י: "אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"- כלומר, ה' אמר למשה שלא מספיק שישנה לעם ישראל את ההלכות לבדם ללא טעמיהם, אלא משה היה צריך להסביר ולברר ולהעמיק בכל הלכה כדי שעם ישראל יבין היטב את טעמי ההלכות. לא יוכל אדם לקיים את הציוויים בצורה המיטבית אם לא יבין טעמיהם. וכן כותב הרב קוק (אורות התורה, ז', ז') שריבוי פרטים שאינם מבוררים דיים, מולידים אצל האדם בלהות וחזיונות שווא ותוהו, דעה כזו מהממת, מפחידה ומערבבת את האדם, כל זאת מפני שהדברים אינם מיושבים על דעתו. אך באמת "תורת ה' תמימה משיבת נפש"- כשהתורה שלמה עם כל טעמיה, אז היא נעימה ומשיבת נפש, ואם לא כן אז היא אינה משיבת נפש אלא מטריפה את נפש האדם. נמצאנו למדים את הצורך הגדול והחיוני של ההסברה והבירור של כל דבר, שבלא זה לא יתיישבו הדינים על ליבו של האדם.